המחוזי: עו"ד שהורשע באלימות כלפי אשתו יושעה לחמש שנים מלשכת עוה"ד

ההליכים  נשוא הערעור

1.         בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד סולי שלום-ווואנו - אב"ד, ועורכי הדין אביתר גושן ועודה טועמה - חברים) בתיק בד"א 57/09, מיום 9.6.10. בגדרו של אותו פסק דין נדחה ערעורו של המערער על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה (עו"ד עופר אטיאס -אב"ד ועורכי הדין אביבה רוטר ויצחק ריינפלד-חברים) בתיק ב"פ 30/09, מיום 16.6.09, שנתנה במסגרת הליך לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן - ההחלטה). בגדרה של ההחלטה הוטל על המערער עונש של שמונה שנות השעיה מהלשכה, שתחילתן ביום 15.7.09.

2.         בפסק דינו של בית הדין הארצי נשוא הערעור, נחלקו הדעות בין חברי המותב, שעה שאב"ד, עו"ד וואנו, שאליו הצטרף חבר בית הדין, עו"ד גושן, סברו כי אין מקום להתערב בעונש ההשעיה שהוטל על המערער, סבר חבר בית הדין, עו"ד עודה - בדעת מיעוט, כי יש להתערב בעונש ולהקל בו, כך שעל המערער יוטל עונש של חמש שנות השעיה בפועל. בית הדין הארצי גם דחה, במסגרת פסק דינו, פה אחד, את שאר טענותיו ובקשותיו של המערער ובהן, בקשתו למינוי סנגור מטעם הלשכה, לפי סעיף 13 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב- 1962 (להלן - כללי סדרי הדין), בקשה שהוגשה גם לבית הדין המשמעתי ונדחתה על ידו; טענתו כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבגדרו הורשע ונגזר דינו, ואשר שימש בסיס להליכים המשמעתיים נגדו, לא הפך חלוט; טענתו כי כתב האישום המתוקן ששימש בסיס להסדר הטיעון בגדרו הורשע ונגזר דינו והוגש לבית הדין המשמעתי, לא היה כתב האישום הנכון; הטענה כי נפגעו זכויותיו הדיוניות משום שלא הופעלו כלפיו ההליכים הנוהגים לגבי הגשת קובלנה לפי סעיף 6 לכללי סדרי הדין.

3.         הרקע להליכים המשמעתיים שהתנהלו כנגד המערער נבע מת"פ 5201/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת אותו הליך הורשע המערער על פי הודאתו, ביום 12.3.07, בעובדות כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות לפי סעיפים 334 ו-335(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק), בעבירה לפי סעיף 379 ו-382(ב) לחוק, ומספר עבירות לפי סעיף 192 לחוק. במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים, כי התביעה תטען לעונש מאסר של 18 חודשים, ואילו ההגנה תטען לעונש מאסר של 12 חודשים, הכל מיום מעצרו של המערער. בסופו של יום, סבר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא), לאחר ששמע גם את עמדת המתלוננת - אשתו של המערער, כי ראוי לאשר את ההסדר.

4.         ביום 25.3.07, נשמעה פרשת העונש. במהלך הדיון, העידה המתלוננת וביקשה להקל עם המערער, מן הטעם שהיא צריכה אותו לצידה, ואין לה מקור פרנסה אחר, על אף שהמערער הוא "בן אדם עצבני", לפעמים, לדבריה, גם באשמתה. המערער עצמו הביא בדבריו חרטה על כל אשר גרם למתלוננת, ואמר: "אני לוקח את כל האחריות על עצמי, כך שעד יום מותי לא יהיה צורך לאשתי להגיש תלונה שניה נגדי". בגזר דינו מאותו יום, סבר בית המשפט המחוזי, לאחר שמיעת דברי אשתו של המערער, ובהתחשב בעובדה שלמערער אין עבר פלילי, ובהתחשב במכתבי ההמלצה שהוגשו לו, אפשר יהיה להסתפק בענישה הקרובה לרף התחתון  של ההסדר בין הצדדים. לפיכך, הטיל על המערער עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו, וכן 10 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות אלימות פיזית במשפחה, וזאת תוך 24 חודשים ממועד שחרורו ממאסר.

5.         במסגרת כתב האישום המתוקן, ששימש בסיס להרשעה, ובהמשך לבקשת המשיבה לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, הודה המערער כי במהלך שנות נישואיו למתלוננת, נהג להשליט אווירה קשה בביתו, בכך שנהג לצעוק על המתלוננת, לקלל אותה, להשפילה, לירוק בפניה, לשפוך עליה מים חמים וקרים, לשבור חפצים שונים בבית וכן לתקוף אותה בהזדמנויות רבות. באופן ספציפי נטען בכתב האישום, כי במהלך שנת 2000, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, ועל רקע ויכוח שהתגלה בין המערער לבין המתלוננת, במהלך טיול בחורשה הסמוכה לבניאס, תקף אותה המערער, בכך שחבט בידיה, ברגליה ובגבה, באמצעות ענף של עץ שמצא במקום. עוד הורשע המערער בכך, שבמהלך שנת 2002, ביום חורף קר, שעה שהמתלוננת שבה מביקור אצל הרופא, תקף אותה המערער, הכה אותה בגבה ודחף אותה אל מחוץ לבית כשהוא אומר לה לישון בחניה בחוץ, כשמזג האוויר היה גשום וקר. המתלוננת, שנאלצה לישון בחניה, הביאה רדיאטור כדי להתחמם, אך הנאשם ניתק את כבל הרדיאטור באמצעות סכין. עוד הורשע המערער בכך, שבסיבות חודש אפריל 2004, תקף את המתלוננת בבטנה על רקע ויכוח ביניהם, בכך שדחף אותה על המיטה בחדר השינה, סתר לה בפניה, בעט בה ושבר תמונות בבית.

6.         המערער הורשע עוד בכך, שבמהלך חודש אוגוסט 2006, לאחר שהתעורר בנם של המערער והמתלוננת, הבחין המערער בכך שחלונות הבית סגורים, והאשים בכך את המתלוננת. בהמשך, אחז במגב שהיה בבית, והחל מכה באמצעותו את המתלוננת בחזה וברגלה. המערער גם הודה והורשע בכך שבמהלך חודש אפריל 2002 איים על המתלוננת כי יפרסם בקרב אחיה, קלטת שבה שומעים אותה, לטענתו, משוחחת עם גבר מוסלמי, מתוך ידיעה שיש בפרסום הקלטת כדי להוות איום על חייה, והכל כדי למנוע ממנה להגיש תלונה במשטרה בגין מעשיו האלימים כלפיה. המערער גם הודה והורשע בכך שבלילה שבין 23.9.06 - 24.9.06, בשעה 03:00 לפנות בוקר, העיר את המתלוננת והחל להאשימה, על לא עוול בכפה, כי גנבה ממנו כסף. לאחר שהמתלוננת הכחישה זאת, חייב אותה המערער, תוך איומים, לעלות על רכבו וכן פצע אותה בכך שגרם לה לשריטה באורך של 8 ס"מ בידה. המתלוננת עלתה על רכבו של המערער ביחד עם בנם, בעודה לבושה בבגדי שינה, והם נסעו לכפר ירקא. במהלך הנסיעה, עצר המערער את רכבו בצד הדרך והורה למתלוננת לצאת ממנו. המתלוננת ירדה מהרכב בשל פחדה מהמערער שהמשיך בנסיעה. כעבור כמה דקות שב המערער, והעלה את המתלוננת לרכבו, והחזירה לביתם ב****. באותו מועד, בסמוך לחצות, על רקע ויכוח בינו לבין המתלוננת, זרק המערער את מכשיר הטלפון הסלולארי של המתלוננת לתוך שירותים, ובהמשך איים עליה באומרו: "את לא תישני כל הלילה".

7.         עוד הודה והורשע המערער בכך, שבתאריך 25.9.06 בשעות אחר הצהריים, הוא נכנס אל הבית ומשהבחין בשערה שהייתה מונחת בסמוך לארון הבגדים שלו, החל להכות את המתלוננת בבטנה, בפניה וברגליה, וכן חבט בה באמצעות טרקטורון צעצוע השייך לבנם. באותו מועד, הכניס המערער בכוח את המתלוננת לחדר השינה בבית, והמשיך לתקוף אותה בידיה וברגליה, כשהוא צועק עליה ומאיים עליה כי יהרוג אותה. בהמשך, הביא המערער תרסיס רעלי נגד יתושים מסוג "פזטוקס" וריסס אותו לעבר פניה של המתלוננת. לאחר מכן, הלך לשטוף את ידיו, והמתלוננת ניצלה פרק זמן זה כדי להימלט מן הבית. כתוצאה מכך, נגרמו למתלוננת חבלות שונות בגופה, בידיה, ברגליה ובפניה, וכן קשיי נשימה כתוצאה מן התרסיס.

8.         כאמור, בגין מכלול עבירות אלה, הורשע הנאשם ונגזר דינו בבית המשפט המחוזי בחיפה .המערער לא ערער על גזר הדין במסגרת המועד שנקבע לכך בחוק. רק ביום 11.6.09 הגיש המערער לבית המשפט העליון בבש"פ 4940/09, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה נדחתה על ידי כב' הרשם, השופט י' מרזל, בהחלטה יום 25.6.09. ערעור על החלטה זו, שהגיש המערער בבש"פ 6397/09, נדחה על ידי כב' השופט א' גרוניס, בפסק דין מיום 10.8.09. בפסק הדין צוין, כי בנוסף לכך שהמערער הנו עו"ד, הוא היה מיוצג בהליך הפלילי על ידי פרקליטה. פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, גם מצביע על כך שהמערער נכח בדיון בו נמסרו פרטי ההסדר והוא הסכים לו. כב' השופט גרוניס ציין, כי עיקר טענותיו של המערער מתרכזות בטענות כלפי הפרקליטה שייצגה אותו בבית המשפט המחוזי, ולא ניתן הסבר מדוע לא ניתן היה להציג את אותן טענות, וכן טענות נוספות של המערער, במועד מוקדם הרבה יותר. זאת במיוחד, כאשר המערער הוא אדם יודע דין. ממכלול טעמים אלה, אושרה ההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת ערעור.

השתלשלות הליכי הערעור בערכאה זו

9.         המערער הגיש את ערעורו ביום 18.7.10. ביום 26.8.10 נתנה "הודעה על החלטה" בחתימת העוזרת המשפטית, עו"ד שירית אליאור-מעייני, לפיה נקבע מועד שמיעת הערעור ליום 18.1.11, וכן נתנה לצדדים הנחייה בדבר הגשת עיקרי טיעון. ב"הודעה על החלטה" נוספת מיום 7.11.10, עקב אפשרות שנתגלתה ביומנו של בית המשפט, בעקבות התבטלות דיונים אחרים, הוריתי על הקדמת הדיון ליום 25.11.10.בעקבות החלטה זו, הגיש המערער בפנייה בעל פה וכן בקשה בכתב, ביום 17.11.10, שבהן ביקש את החזרת הדיון למועדו הקודם. השתלשלות האירועים ותוכן הפנייה והבקשה בכתב, פורטו בהרחבה בהחלטתי מיום 17.11.10. באותה החלטה דחיתי את טענות המערער, אולם החלטתי להיעתר באופן חלקי לבקשה ולדחות את הדיון דחייה קצרה "רק על מנת להסיר ספק של חשש, כי הקדמה הדיון תפגע בזכויותיו הדיוניות של המערער". הדיון נדחה, לפיכך, ליום 1.12.10.

10.       במועד הדיון שנקבע ליום 1.12.10 לא התייצב המערער, ולפיכך ביקש ב"כ המשיב, לדחות את הערעור. בפסק דין שניתן באותו יום, מחמת הזהירות ובהתחשב בעובדה שמדובר בהליך שיש לו תוצאות גורליות לגבי עתידו המקצועי של המערער, דחיתי את הבקשה לקיים את הדיון שלא בנוכחותו, ונעתרתי באופן חלופי לבקשה להורות על מחיקת הערעור לפי תקנה (10ב), לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון, לפי חוק לשכת עורכי הדין) התשמ"ט - 1988.

11.       ביום 27.12.10 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין, בקשה שנוסחה בלשון בוטה ויוחסו בה, בין היתר, לבית המשפט, מניעים זרים בהחלטתו למחוק את הערעור. לאחר קבלת תגובת המשיב, ותגובה לתגובה, נתתי ביום 24.1.11 החלטה, לפיה יבוטל פסק הדין, זאת על אף שדחיתי את כל טענותיו העובדתיות של המערער, ואך מן הטעם שלגזר הדין המשמעתי נשוא הערעור, יש השלכות פוגעניות הנוגעות לחופש העיסוק של המערער, שהיא זכות יסוד חוקתית. באותה החלטה ציינתי, כי יש טעם רב בבקשת ב"כ המשיבה להטיל הוצאות על המערער לנוכח התנהלותו, ודחיתי את בקשת המערער להטיל הוצאות על המשיב. עם זאת, החלטתי שלא להידרש באותו שלב לסוגית ההוצאות, וקבעתי כי החלטה מסכמת תינתן במסגרת פסק הדין. באותה החלטה נדחה הדיון בערעור ליום 6.3.11. ביום 6.3.11 התקיים הדיון בערעור, שבו הושמעו טענות הצדדים, והתיק נדחה לעיון ולמתן פסק דין. כעת הגיעה עת ההכרעה.

תמצית טענות המערער בערעור

12.       בראשית טענותיו טען המערער, כי אב"ד, עו"ד סולי שלום-וואנו, היה נתון במצב של ניגוד עניינים בעת שדן בעניינו של המערער, זאת לאור  העובדה שהמערער הגיש תלונה למשטרת ישראל נגד בנק הפועלים, סניף כיכר פריז בחיפה, על שימוש במסמך מזויף, זיוף צ'ק וקבלת דבר במרמה. כאשר, התגלה למערער בדיעבד, כי הבנק והסניף מיוצגים על ידי עו"ד וואנו, והאחרון מייצג גם את בנק הפועלים סניף עכו, שאליו הועברה פקידה של הבנק, הקשורה בפרשת הזיוף.  עוד טוען המערער, כי הוא מטפל בהליך משפטי לטובת ערב נגד בנק הפועלים, סניף עכו, שגם הוא מיוצג על ידי עו"ד וואנו, ובנוסף לכך, לטענתו, עו"ד וואנו מייצג את מדינת ישראל, פרקליטות מחוז חיפה, בעניינים אחרים. המערער גם טוען כי אחי אשתו, המתלוננת בתיק הפלילי, הוא בעל תפקיד ממסדי מיוחד וסודי המאפשר לו לשבש הליכים משפטיים לרעת המערער. לטענת המערער יש לבדוק האם אותו אל כפה על המתלוננת לפעול כנגד המערער, זאת כנקמה על טענת אחותם הגרושה של המתלוננת ושל האח, כי המערער מנסה ליצור איתה "יחסים מיוחדים".

13.       עוד טען המערער כנגד החלטת בית הדין הארצי שלא למנות לו סניגור בהליכים המשמעתיים, וזאת במיוחד לנוכח הסכמת ב"כ  בערעור. המערער טען כי לאור אופייה האדוורסארי של שיטתנו המשפטית, לא היה זה ראוי כי בית הדין הארצי ייכנס לזירה מיוזמתו, וייתן החלטה המונעת מינוי סניגור, למרות הסכמת ב"כ המשיב.

14.                                               המערער טוען עוד כי העונש של שמונה שנות השעיה שנגזר עליו אינו מידתי, שרירותי, קיצוני, לא הגיוני ומנוגד לרמת הענישה המוכרת בדין. המערער יוצא גם נגד קביעת בית הדין הארצי, שקבע כי יש במעשיו קלון וזאת לטענתו לנוכח קביעת בית המשפט העליון בעל"ע 11744/04 עו"ד מאיר זיו נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, שבו נקבע לטענתו כי לא עצם המעשים הפליליים המיוחסים לעורך הדין מהווים קלון, אלא הנסיבות בהן בוצעו העבירות. לטענתו, בית הדין המחוזי לא מצא לנכון לקבוע קלון לגבי מעשיו, באשר לדבריו "הכול נעשה בעסקת טיעון, בתנאי כפייה, שלא חשבה ולא בדקה, ולא שאלה ולו שאלה אחת לעניין נסיבות ביצוע העבירות" (פסקה ה' סיפא לעיקרי הטיעון).

15.       המערער חזר על טענתו כי הוסמך כעורך דין רק בדצמבר 2004 שעה שכתב האישום מדבר על עבירות משנת 2000, ארבע שנים לפני שהפך לעורך דין. מכאן, לטענתו, לא היו בית הדין המחוזי ובעקבותיו בית הדין הארצי מוסמכים לקבוע כי המעשים שבוצעו עובר להפיכתו לעורך דין יכולים לשמש בסיס להחלטה לפי סעיף 75.

16.       המערער גם חוזר על טענותיו כנגד סירובו של בית הדין המחוזי להעביר את הדין לבית דין מחוזי אחר לנוכח שלל טענותיו על השפעת עורכי דין שונים הפועלים במחוז חיפה על בית הדין. יצוין בהקשר זה, כי בהודעת הערעור מיום 18.7.10 טען המערער כי תלויה ועומדת עתירה לבג"צ להעברת הדיון למחוז אחר (סעיף א(2) להודעת הערעור). הכוונה בעניין זה הייתה לעתירה שהגיש המערער בבג"צ 4935/09 כנגד יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מר מיבי מוזר, ובית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה. אותה עתירה התייחסה להחלטתו של עו"ד מוזר מיום 31.5.09 בבד"ם 30/39, שבה דחה את בקשת המערער שהתבססה על סעיף 64(ב) לחוק הלשכה, להעביר את הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה, למחוז אחר. מסתבר, כי אותה עתירה נדונה ונמחקה בהסכמת המערער, כבר ביום 30.7.09, כשנה לפני הגשת הערעור שבפניי, זאת בעקבות הערות בית המשפט העליון, כאשר בפסק הדין נקבע "כי לעותר נתון סעד חלופי, וזאת במסלול של הליכים משמעתיים שלפי חוק לשכת עורכי הדין". מן האמור עולה כי המערער הטעה בעניין זה את בית המשפט בטוענו כי העתירה תלויה ועומדת, שעה שהדיון בה כבר הסתיים כשנה לפני כן. זאת ועוד, העותר גם העלים מבית המשפט את העובדה שבעקבות מחיקת עתירתו לבג"צ, הגיש לבית משפט זה, בחודש ספטמבר 2009, ערעור על החלטתו של עו"ד מוזר בעל"ע 7024/09. אותו ערעור נדחה על-ידי כב' השופט מ' סובל על הסף מחוסר סמכות עניינית. זאת משום שלפי קביעתו של כב' השופט סובל אין המדובר ב"פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי", שעליו מוקנית סמכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק הלשכה. כב' השופט סובל קבע כי על החלטת יו"ר בית הדין הארצי אין אפשרות לערער במסגרת הליך נפרד כל עוד לא הסתיים ההליך המשמעתי.